שבוע ראשון עם קורונה

 

 

אין מנוס מלמדוד חום ולהיות עם יד על הדופק, כי החום שלי קיבל שדרוג ועלה ל39 מעלות ואף יותר מזה.
גם תרופות להורדת חום, כמו נורופן, לא תמיד מצליחות להוריד אותו. וזה דיי מטריד אותי.
החום עושה לי כאבי שרירים ובנוסף לזה יש שיעול שמזעזע את כל הגוף.

רק ב27.2 הצלחתי לדבר עם רופא המשפחה שלי כדי שיאשרו לי פקסלוביד.
כל הרופאים שיצא לי לדבר איתם במוקדי החירום של קופ"ח אמרו לי שמאשרים את התרופה הזאת רק למי שנמצא בגיל השלישי (קרי אנשים מגיל 65 ואילך) ולא לאנשים צעירים כמוני.
צריך לקחת את הפקסלוביד בחלון זמנים של עד 5 ימים מתחילת התסמינים של הקורונה.
התסמינים הקשים התחילו לי ביום רביעי, ואת הפקסלוביד קיבלתי שכבר היה היום החמישי. 

במהלך אותם ימים פניתי לרופא אונליין של קופ"ח כדי לשאול מה לעשות.
פעם ראשונה ב26.2
פעם שניה ב27.2
ופעם שלישית ב28.2
בכל שלושת הפעמים קיבלתי הפניה למיון קורונה.

הסיבה שלא עשיתי שום דבר עם זה בפעמיים הראשונות הייתה בגלל שההורים שלי מפחדים שאם אני אגיע לשם יאשפזו אותי. ונתי (שהוא חבר טוב שלי) הסכים איתם בטענה שזה רק יסבך אותי.
אולי חבל שלא הקשבתי לתחושות הבטן שלי.
אולי אם הייתי מתאשפזת מוקדם יותר ומקבלת טיפול מתאים העניינים היו מתגלגלים אחרת...

יום שני 28.2.2022
אני זוכרת את היום הזה, הרגשתי ממש לא טוב.
יש לי בבית סמארטפון ישן שיש לו מד סטורציה, אז מדדתי.
הסיטורציה הייתה 78%. מדדתי פעמיים, אז הבנתי שהגיע הזמן באמת להזמין מד"א.
כשמד"א הגיעו עם חליפות חלל כמובן, מדדו לי לחץ דם וסטורציה (שכמובן במד שלהם משום מה הייתה תקינה).
אני התעקשתי שיקחו אותי למיון קורונה.
הוציאו אותי מהבית על אלונקה (אפילו שיכולתי ללכת בעצמי).
וכן, פעם ראשונה נסיעה באמבולנס.
אמא שלי הייתה עדיין חלושה מהקורונה, אבא שלי ואחי היו בחוץ וחיכו לראות מה מד"א יעשו.
לאחר מכן אבא שלי נסע אחרי האמבולנס למיון קורונה בבי"ח אסף הרופא.

אני לא זוכרת באיזו שעה הגעתי למיון קורונה (שהוא כמובן נפרד מהמיון הרגיל).
אבא שלי לא יכל להיכנס לשם, אפילו שהוא מחוסן ומחלים מקורונה שהייתה לו רק שבוע לפני.
השאירו אותי בחדר לבד יחד עם עוד חולת קורונה דווקא היא לא הייתה לבד, בעלה היה איתה.
מדדו לי סטורציה, היא הייתה 75% וחיברו אותי לחמצן עם משקפי חמצן.
אסור היה לי לצאת מהחדר הזה, ופעם בשעה הייתה מגיעה אחות כדי לבדוק את מצב הסטורציה.
לא הביאו לי מים לשתות או שום דבר אחר.
אפילו לשירותים לא איפשרו לי ללכת.

בסביבות 21:30 עשו לי בדיקות וחיכיתי לתוצאות שלהם.
תוצאות היו צריכות להגיע תוך שעה.
זה הולך לכיוון אישפוז.
אני לא יכולה לדבר, כי זה גומר לי את האוויר.

בסביבות 22:20 מעדכנת את נתי שאני הולכת להתאשפז במחלקת קורונה באסף הרופא.
הוא ישר שואל מתי אפשר לבקר אותך? הו! הנאיביות...
מהרגע שמגיעים למחלקת קורונה אין ביקורים, גם לא של המשפחה, גם לא אם הם מחוסנים, גם לא אם הם מחלימי קורונה.

אחרי מיון קורונה העבירו אותי למחלקה אחרת.
שם לקחו לי עוד כל מיני בדיקות ומדדים.
ובשעה מאוחרת מאוד בלילה (2:54) העבירו אותי למחלקת קורונה עם מסיכת חמצן בלחץ גבוה.
אני זוכרת שהייתי רעבה (כי לא אכלתי כל הערב כלום וגם לא הביאו לי כלום במהלך כל השהות שלי שם עד כה) והביאו לי אשל או גיל לאכול כי המטבח שם כבר היה סגור.
בבוקר של היום למחרת קמתי עם כאב גב לא נורמלי, ולא יכולתי להישאר במיטה.
אני זוכרת שביקשתי שיביאו לי כיסא וישבתי עליו שגם הוא לא היה נוח אבל היה עדיף על המיטה.

יום שלישי 1.3.2022
יש לי קורונה קשה בדיוק כמו ב"ספרים"
אני עם חמצן בלחץ גבוה בתוך האף, זה שורף למות, ומקבלת כל מיני תרופות.
היחס של הצוות הרפואי במחלקת קורונה על הפנים, רוב הזמן התעלמו ממני.
לא איפשרו לי לצאת מהחדר, לא נתנו לי לשתות ולא נתנו לי עירוי נוזלים, גם לא נתנו לי שום דבר לאכול.
לא מפתיע שאנשים פשוט מתו במחלקות קורונה עם היחס הזה.
בסביבות הצהריים הודיעו לי שכנראה יעבירו אותי מאוחר יותר לטיפול נמרץ.
המצב לא טוב בכלל.

בערב  (סביבות 19:11) העבירו אותי לטיפול נמרץ, שם היחס היה הרבה יותר טוב.
אני מקבלת טיפול שכולל סטרואידים, אנטיביוטיקה (בגלל חשד לזיהום משני, מדדי דלקתיות גבוהים מאוד), ורמדסיביר.
רמדסיביר זו תרופה שנותנים לחולי Covid19 במצב קשה/קריטי.

נתי (אותו חבר טוב שהוזכר קודם) כל הזמן שואל (דרך הוואטסאפ) אם אפשר לבוא לבקר אותי, הוא לא באמת מבין את חומרת המצב ואת זה שאי אפשר לבקר במחלקת קורונה (איפה הבן אדם היה בשנתיים האחרונות? שהוא לא יודע שאין מבקרים במחלקות קורונה) שלא לדבר על טיפול נמרץ. ובלי שום קשר לא הייתי במצב לביקורים.
אמרתי לו "אתה לא מבין, אבל המצב ממש ממש לא טוב, העבירו אותי לטיפול נמרץ כי יש שם מכונות הנשמה".
בינתיים המצב לא משתפר ולא נעשה גרוע יותר.