טיפול נמרץ שבוע שני

(9.3.2022 עד 15.3.2022 - שבוע שלישי עם קורונה)
 

10.7.2022
גמלו אותי ממכונת ה-ECMO
מעכשיו אני מונשמת רק עם מכונת הנשמה.

ההורים שלי סיפרו לי שהעירו אותי ואחד הרופאים שם דאג להוריד אותי מהמיטה לכורסא.
אמא שלי אמרה שהייתי מעולפת לגמרי, ואולי הייתי על הכורסה 10 דקות, אז המדדים שלי השתנו לרעה ואחרי זה הרדימו אותי שוב.
אין לי שום זיכרון מזה.

13.3.2022
סוף סוף מוגדרת כמחלימת קורונה.
מה שאומר שהייתה לי קורונה במשך 20 יום (אולי קצת יותר, אבל 20 יום זה מהבדיקה שיצאה חיובית עד לבדיקה שיצאה שלילית). ולחשוב שלרוב האנשים זה עובר אחרי 5-7 ימים לכל היותר.
יצאתי מחדר בידוד קורונה בטיפול נמרץ ועברתי לחדר רגיל שם כשאני מורדמת ומונשמת.

14.3.2022
לקח לאוניברסיטה כמעט שבועיים לחזור לנתי שממנו ביקשתי שיטפל בענייני האקדמים.
והם ביקשו ממנו אישורים על זה שאני אכן מאושפת בבי"ח.
זה אחד הדברים ההזויים בעיני, כי למה שמישהו יפנה בן אדם אחר שזה לא הוא לטפל בעניינים כאלה וימציא סיטואציה כמו שאני הייתי בה. קצת קשה לי להבין את ההיגיון שמאחורי זה, אבל אני מניחה שהיו בעבר אנשים שניצלו את המערכת.

15.3.2022
יצאה לי פריחה, כנראה מאיזה טיפול תרופתי שקיבלתי (כנראה אנטיביוטיקה שפיתחתי אלרגיה אליה).
לאמא שלי הייתה פריחת הזדהות.
הרופאים אמרו להורים שלי שזה מאוד נפוץ שקורה דבר כזה ולא להתרגש מזה.

התשובה שהאוניברסיטה החזירה לנתי שטיפל בעניינים האלה הייתה תמוהה.
כי אמרו לו שעדיין אפשר לבטל את זה דרך המערכת של האוניברסיטה.
אבל למה שלמישהו שהוא לא אני יהיו הפרטי כניסה לשם? מעולם לא מסרתי אותם לאף אחד (אין לזה סיבה).
ואני כאמור הייתי כבר שבועיים מורדמת ומונשמת, כך שלא ממש היה עם מי לדבר.

טיפול נמרץ שבוע ראשון

 

(2.3.2022 עד 8.3.2022 - שבוע שני עם קורונה)

יום רביעי 2.3.2022
בסביבות 8 בבוקר מעדכנים אותי שהולכים להרדים ולהנשים אותי.
זה גם הזמן שאני מספיקה לעדכן את המשפחה הקרובה וכמה חברים במצב. 

בנוסף הייתי בקשר עם נתי שגם לומד באוניברסיטה הפתוחה  (הזכרתי אותו לפני כמה פוסטים) דרך הוואטסאפ.
היה לי קשה מאוד לדבר כי לא היה לי אוויר.
ביקשתי ממנו שידאג לעניינים שלי מול האוניברסיטה הפתוחה (אין מצב שההורים שלי היו יודעים איך ולמי לפנות).
שיבטל את המבחנים שנרשמתי אליהם וגם הקורסים שנרשמתי אליהם לסמסטר הקרוב - היה ברור לי שזה לא הולך לקרות.
הוא שלח מייל למוקד של הסטודנטים של האוניברסיטה כבר באותו יום.

הייתי בחדר בידוד קורונה במחלקת טיפול נמרץ, הרופא ד"ר R בא להסביר לי שהולכים להרדים ולהנשים אותי כי המצב שלי מתדרדר.
אף פעם לא הרדימו אותי, האמת שחוץ מכאשר נולדתי מעולם לא הייתי מאושפזת בבי"ח.
הטיפול בצורה הזאת נותן לגוף לנוח ונותן לריאות תמיכה מקסימלית כדי לא להגיע למצב של קריסה.
הרופא לא ידע להגיד לי לכמה זמן זה הולך להיות אבל שזה לא עניין של כמה ימים.
אני מתה מפחד (זה גם שאמרתי לכל מי שיצא לי לעדכן אותו במצב שלי).
הם חיכו שאבא שלי יבוא, הוא הגיע עם אחי, אבל רק לאבא שלי הרשו להיכנס לחדר בו הייתי (רק להורים מותר להיכנס).
עם אחי התכתבתי דרך הוואטסאפ.
אחד המשפטים שהוא אמר לי זה לחשוב כל הזמן שאני מביאה יוצאת מזה וחוזרת הבייתה.
הוא גם אמר לי לא לחשוב על אף אחד ועל שום דבר לחשוב רק על עצמי ולהתרכז בלהבריא ולצאת מזה.
קצת אחרי 10:10 בבוקר התחילו בתהליך, רק אומרת שאני לא זוכרת מזה כלום.

יום חמישי 3.3.2022
זה היה יום רגיל מבחינת ההורים שלי, אבא שלי נסע ב7:30 בבוקר לעשות טיפול לרכב שלו.
אמא שלי הופתעה כשהוא חזר שעה אחרי (טיפול לרכב לוקח זמן), הוא אמר לה אנחנו נוסעים לבי"ח, המצב קריטי וקשה, קוראים לנו לבוא להיפרד ממנה.
בפועל מה שקרה אחרי יום ולילה שקטים ויציבים יחסית זה אחרי השעה 8:05 היה שינוי חד במצב שלי שכלל ירידה חדה של כל המדדים, במקביל לתהליך הבירור שעשו לבירור המצב שלי, עברתי 4 אירועים של CPR (החייאות).
בגלל שהיה כשל נשימתי + כשל קרדיאלי + נזק ריאתי קשה עקב covid19 החליטו לחבר אותי לECMO.

ECMO זו בעצם מכונת לב ריאה, שמשתמשים בה במצבים רפואיים שונים על מנת להחליף את הלב והריאות של המטופל. ואחד מהטיפולים שניתנו לחולי קורונה קשה.
ניתן להיות מחוברים לECMO שבועות וגם חודשים.
מבחינה סטטיסטית הסיכוי של מטופל לשרוד אקמו עומד על 30% בלבד!

הבדיקות שעשו לי לאחר מכן הראו שהיה לי תסחיף ריאתי מאסיבי.
בצילומי חזה ראו שיש לי תסחיפים ריאתיים רבים בשתי הריאות (קרישי דם).
והתחילו איתי בטיפולים של נוגדי קרישה.
בנוסף קיבלתי באותו יום 3 מנות דם ו-10 מנות פלזמה.

לאבא שלי מאוד קשה עם המצב שלי, עד כדי כך שהוא לא ישן טוב בלילה. הוא הולך היום לרופא משפחה כדי לקבל ייעוץ לגבי תרופת הרגעה/שינה. אבא שלי קיבל תרופת הרגעה/שינה ודיווח שהוא ישן טוב יותר בזכות זה.
ההורים שלי סיפרו שהם קיבלו מידע שנותן להם אופטימיות לגבי המצב שלי.

סך הכל קיבלתי בשבוע הזה 9 מנות דם ו-20 מנות פלזמה.
במהלך כל יום בשבוע הזה אמרו למשפחה שלי לבוא להיפרד כי הייתי במצב קריטי (אבל יציב), ולא ידעו להגיד להם אם אני אשרוד את זה. ההורים שלי היו מגיעים כל יום (לטיפול נמרץ יש שעות ביקור מאוד מאוד מצומצמות, שעה בין השעות 11:00-12:00 ושעה נוספת בערב בשעות 18:00-19:00). אחי היה זה שהסיע את ההורים שלי כל יום פעמיים ביום אז גם הוא היה. והיה יום אחד שגיסתי הגיעה יחד עם אחיה, והם שאלו שאלות לגבי המצב שלי. על אחותי אסרו להגיע, היא הייתה בסוף ההריון שלה ולא רצו לחשוף אותה לחיידקים שיכולים להיות בטיפול נמרץ.

שבוע ראשון עם קורונה

 

 

אין מנוס מלמדוד חום ולהיות עם יד על הדופק, כי החום שלי קיבל שדרוג ועלה ל39 מעלות ואף יותר מזה.
גם תרופות להורדת חום, כמו נורופן, לא תמיד מצליחות להוריד אותו. וזה דיי מטריד אותי.
החום עושה לי כאבי שרירים ובנוסף לזה יש שיעול שמזעזע את כל הגוף.

רק ב27.2 הצלחתי לדבר עם רופא המשפחה שלי כדי שיאשרו לי פקסלוביד.
כל הרופאים שיצא לי לדבר איתם במוקדי החירום של קופ"ח אמרו לי שמאשרים את התרופה הזאת רק למי שנמצא בגיל השלישי (קרי אנשים מגיל 65 ואילך) ולא לאנשים צעירים כמוני.
צריך לקחת את הפקסלוביד בחלון זמנים של עד 5 ימים מתחילת התסמינים של הקורונה.
התסמינים הקשים התחילו לי ביום רביעי, ואת הפקסלוביד קיבלתי שכבר היה היום החמישי. 

במהלך אותם ימים פניתי לרופא אונליין של קופ"ח כדי לשאול מה לעשות.
פעם ראשונה ב26.2
פעם שניה ב27.2
ופעם שלישית ב28.2
בכל שלושת הפעמים קיבלתי הפניה למיון קורונה.

הסיבה שלא עשיתי שום דבר עם זה בפעמיים הראשונות הייתה בגלל שההורים שלי מפחדים שאם אני אגיע לשם יאשפזו אותי. ונתי (שהוא חבר טוב שלי) הסכים איתם בטענה שזה רק יסבך אותי.
אולי חבל שלא הקשבתי לתחושות הבטן שלי.
אולי אם הייתי מתאשפזת מוקדם יותר ומקבלת טיפול מתאים העניינים היו מתגלגלים אחרת...

יום שני 28.2.2022
אני זוכרת את היום הזה, הרגשתי ממש לא טוב.
יש לי בבית סמארטפון ישן שיש לו מד סטורציה, אז מדדתי.
הסיטורציה הייתה 78%. מדדתי פעמיים, אז הבנתי שהגיע הזמן באמת להזמין מד"א.
כשמד"א הגיעו עם חליפות חלל כמובן, מדדו לי לחץ דם וסטורציה (שכמובן במד שלהם משום מה הייתה תקינה).
אני התעקשתי שיקחו אותי למיון קורונה.
הוציאו אותי מהבית על אלונקה (אפילו שיכולתי ללכת בעצמי).
וכן, פעם ראשונה נסיעה באמבולנס.
אמא שלי הייתה עדיין חלושה מהקורונה, אבא שלי ואחי היו בחוץ וחיכו לראות מה מד"א יעשו.
לאחר מכן אבא שלי נסע אחרי האמבולנס למיון קורונה בבי"ח אסף הרופא.

אני לא זוכרת באיזו שעה הגעתי למיון קורונה (שהוא כמובן נפרד מהמיון הרגיל).
אבא שלי לא יכל להיכנס לשם, אפילו שהוא מחוסן ומחלים מקורונה שהייתה לו רק שבוע לפני.
השאירו אותי בחדר לבד יחד עם עוד חולת קורונה דווקא היא לא הייתה לבד, בעלה היה איתה.
מדדו לי סטורציה, היא הייתה 75% וחיברו אותי לחמצן עם משקפי חמצן.
אסור היה לי לצאת מהחדר הזה, ופעם בשעה הייתה מגיעה אחות כדי לבדוק את מצב הסטורציה.
לא הביאו לי מים לשתות או שום דבר אחר.
אפילו לשירותים לא איפשרו לי ללכת.

בסביבות 21:30 עשו לי בדיקות וחיכיתי לתוצאות שלהם.
תוצאות היו צריכות להגיע תוך שעה.
זה הולך לכיוון אישפוז.
אני לא יכולה לדבר, כי זה גומר לי את האוויר.

בסביבות 22:20 מעדכנת את נתי שאני הולכת להתאשפז במחלקת קורונה באסף הרופא.
הוא ישר שואל מתי אפשר לבקר אותך? הו! הנאיביות...
מהרגע שמגיעים למחלקת קורונה אין ביקורים, גם לא של המשפחה, גם לא אם הם מחוסנים, גם לא אם הם מחלימי קורונה.

אחרי מיון קורונה העבירו אותי למחלקה אחרת.
שם לקחו לי עוד כל מיני בדיקות ומדדים.
ובשעה מאוחרת מאוד בלילה (2:54) העבירו אותי למחלקת קורונה עם מסיכת חמצן בלחץ גבוה.
אני זוכרת שהייתי רעבה (כי לא אכלתי כל הערב כלום וגם לא הביאו לי כלום במהלך כל השהות שלי שם עד כה) והביאו לי אשל או גיל לאכול כי המטבח שם כבר היה סגור.
בבוקר של היום למחרת קמתי עם כאב גב לא נורמלי, ולא יכולתי להישאר במיטה.
אני זוכרת שביקשתי שיביאו לי כיסא וישבתי עליו שגם הוא לא היה נוח אבל היה עדיף על המיטה.

יום שלישי 1.3.2022
יש לי קורונה קשה בדיוק כמו ב"ספרים"
אני עם חמצן בלחץ גבוה בתוך האף, זה שורף למות, ומקבלת כל מיני תרופות.
היחס של הצוות הרפואי במחלקת קורונה על הפנים, רוב הזמן התעלמו ממני.
לא איפשרו לי לצאת מהחדר, לא נתנו לי לשתות ולא נתנו לי עירוי נוזלים, גם לא נתנו לי שום דבר לאכול.
לא מפתיע שאנשים פשוט מתו במחלקות קורונה עם היחס הזה.
בסביבות הצהריים הודיעו לי שכנראה יעבירו אותי מאוחר יותר לטיפול נמרץ.
המצב לא טוב בכלל.

בערב  (סביבות 19:11) העבירו אותי לטיפול נמרץ, שם היחס היה הרבה יותר טוב.
אני מקבלת טיפול שכולל סטרואידים, אנטיביוטיקה (בגלל חשד לזיהום משני, מדדי דלקתיות גבוהים מאוד), ורמדסיביר.
רמדסיביר זו תרופה שנותנים לחולי Covid19 במצב קשה/קריטי.

נתי (אותו חבר טוב שהוזכר קודם) כל הזמן שואל (דרך הוואטסאפ) אם אפשר לבוא לבקר אותי, הוא לא באמת מבין את חומרת המצב ואת זה שאי אפשר לבקר במחלקת קורונה (איפה הבן אדם היה בשנתיים האחרונות? שהוא לא יודע שאין מבקרים במחלקות קורונה) שלא לדבר על טיפול נמרץ. ובלי שום קשר לא הייתי במצב לביקורים.
אמרתי לו "אתה לא מבין, אבל המצב ממש ממש לא טוב, העבירו אותי לטיפול נמרץ כי יש שם מכונות הנשמה".
בינתיים המצב לא משתפר ולא נעשה גרוע יותר.

And here we go...

 

זו כבר לא פעם ראשונה שאבא שלי מאשים אותי בכך שאני מתנגדת חיסונים.
יתרה מזאת, הוא טוען שאני עשיתי לאמא שלי שטיפת מוח על מנת שהיא לא תקבל את החיסון.
אני אישית מעולם לא דיברתי עם אמא שלי על הנושא הזה.
למעשה הפעם היחידה בה הנושא הזה עלה היה כשהיא סיפרה לי שהמתקשרת שאיתה היא מתייעצת על כל מיני דברים אמרה לה לא לקבל את החיסון, ובזה הדיון נגמר.
אני מנועת חיסון בגלל אלרגיה מסכנת חיים לרכיבים שיש בו.
אבל מתנגדת חיסונים? ממש לא!
גם אם אבא שלי יקבל עכשיו כל שנה חיסון (לא משנה למה) הוא עדיין לא יגיע למכסת החיסונים שאני קיבלתי במשך כל חיי (קיבלתי חיסונים אימונותרפיים במשך כחמש שנים, כאשר רק בחודש הראשון של התהליך הזה היה מדובר ב8 חיסונים, שלוש פעמים בשבוע במשך ארבעה שבועות).
והוא בגילו שאמור לקבל כל שנה חיסון נגד שפעת וחיסון נגד דלקת ריאות, אפילו לא טורח ללכת ולעשות אותם.

והוא בא ומאשים אותי במצב של אמא שלי, ובזה שהיא בחרה לא להתחסן בלי שום קשר אלי.
לפני כמה ימים בלילה אמא שלי הלכה לשירותים והתעלפה במסדרון.
אבא שלי במקרה שמע רעשים בסביבות 4 בבוקר ובמקרה טרח לקום לבדוק מה זה.
אחרת יש מצב שהיא הייתה נשארת במסדרון עד הבוקר ככה.
כמובן שההורים שלי לא סיפרו לאף אחד על זה עד לצהריים.
ואז התברר לנו שאמא שלי, שברגיל אוכלת כל שעתיים שלוש באופן קבוע (כבר שנים היא אוכלת ככה) לא אכלה אתמול כלום מהצהריים כי לא היה לה תיאבון. אז פלא שהיא התעלפה?
אבל העיקר שאבא שלי מאשים אותי.

יתרה מזאת, הוא אמר לי ששאם קורה לאמא שלי משהו זה אשמתי!
אמא שלי לא רצתה להתפנות למיון או אפילו לעשות תור לרופא שלה.
בצהריים כשדיברתי איתה היא אמרה שהיא מרגישה יותר טוב.
רק אבא שלי עסוק בסרטים, קונספירציות והאשמות.

אני אישית התקשרתי לקופ"ח וביקשתי מהרופא שלה לחזור אליה.
במשרד אמרו לי שזה יקרה רק למחרת כי הרופא סיים לעבוד היום.
ובאופן מפתיע הוא התקשר אליה באותו יום.
הרופא אמר לה שאם זה קורה עוד פעם מזמינים אמבולנס מיוחד שייקח אותה למיון קורונה כדי לעשות לה בדיקות ולהמשך טיפול.

בינתיים עברו כמה ימים והיא מרגישה משמעותית יותר טוב

ביום רביעי (23.2) עשיתי בדיקת PCR נוספת כדי שאוכל לצאת מבידוד כתוצאה מחשיפה לחולי קורונה (ההורים שלי).
משטרת ישראל שיגעה אותי עם SMS-ים באופן יומיומי רק בגלל שנחשפתי אליהם (נסענו יחד באותו רכב לבדיקה הראשונה).
אני לא יכולה שלא לחשוב על זה שאם אבא שלי לא היה מסיע את אמא שלי ואותי ביום חמישי בשבוע שעבר ולא היה עושה בדיקה בעצמו, אך אחד לא היה יודע בכלל שהוא חולה, והוא היה יכול להדביק את כל מי שהוא היה נפגש איתו, כי הוא פשוט היה ממשיך להתנהג כרגיל.

בלילה שבין שלישי לרביעי בקושי הצלחתי לישון בגלל כאבי שרירים, כל הלילה התהפכתי.
זה גם לא רק כאבי שרירים, אני מרגישה כאילו כל פינה בעור שלי כואבת, אפילו הקרקפת בראש.

בערב של יום רביעי הגיעו התוצאות של הבדיקה - יצאתי חיובית!